עיניו מצומצמות קמעא, מעניקות לפניו ארשת חשדנית קבועה. יש לו זיכרון אבסולוטי, מוחו הוא ארכיון עצום ללא שיעור, שעסוק כל הזמן בהשוואות דקדקניות: האם מה שאמר פלוני לפני רגע מתיישב עם מה שהוא אמר לפני חמש שנים? האם פלונית יכולה לתמוך ב… בעודה מתנגדת ל… ?
לא? אהה. עיניו בורקות שעה שהוא מוקיע אותם אל עמוד הקלון הפרטי שלו: צבועים! צבועים!
כמו מתבגר שזה עתה גילה, והוא מזועזע מכך עד עמקי נשמתו, שהמבוגרים שיקרו לו עד היום, והעולם מלא ברוע ובאנוכיות, כך מזדעזע גם גלאי הצביעות. לא מן הרוע והאנוכיות – אלא מכך ששיקרו לו. הצביעות היא שמוציאה אותו מכליו, ואחת היא לו אם העולם כשלעצמו צודק או לא צודק. רק שלא יעמידו פנים. מעולם, למעשה, לא נחלץ מגיל ההתבגרות הנצחי הזה, שבו נתפסים "המבוגרים" שעה שעה בקלקלתם, בעוד הוא משקיף עליהם מן הצד, בבוז בלתי-נגוע; הוא, שפיו וליבו שווים, והם, מתפלשים בביצת הצביעות שלהם.
מטבע הדברים הוא אורב לאנשים הקרובים לו ביותר, אלה שהשקפותיהם זהות לשלו. אצלם קל לו יותר לאתר את הפערים בין הנאמר לנחשב, בין הנאמר עכשיו לנאמר פעם, בין הנאמר משני פיות שונים שאמורים לדבר באותו קול אבל, מעשה שטן, חולקים זה על זה. כמוצא שלל רב יעוט על הפערים האלה, יתקע בהם יתד ניצחון ויוכיח שוב, כמה הם צבועים כולם.
האם הסגידה לעקביות נולדה מהבעתה מפני ההשתנות, מפני המורכבות, או שמא להיפך? זאת אין לדעת. כך או כך, כדי לשמור על עקביות ניצחת כמו שלו, יש להקפיד על מרחק בריא מן המציאות – אותו בליל מסוכסך של צרכים ויצרים, מתחים וניגודים, שמאלץ אנשים (חלשים, הו, כמה הם חלשים) להפוך את עורם בקלות בלתי נסבלת. גלאי הצביעות צולב נקיי-כפיים שאינם ישרים וחולף באדישות על פני רוצחים גלויי-לב. זהו התיקון שלו, זאת השליחות שלו, ואוי לו אם יחטט וימצא מניעים אפלים וזרים מאחוריה.
* עוד בסדרת הדיוקנאות – כאן.